מן הגולה הדוויה

החיים בתרגום סימולטני לקטאלנית

אור לגויים ונצנצים לעמלקים

4 תגובות

בימים האחרונים מגיעים אלינו מכאן ומשם קולות מרי ונהי על שום שלא זו בלבד שחגגנו את חגם של המשוקצים כריסט-מס, אלא אף העלנו תמונות מן החינגה לאתר הרשת המכונה"ספר-פנים". ובכן, חברות וחברים, מלעיזות ומכורכמים,  לא מיני ולא מקצתי; לא המרנו את דתנו, לא אנוסי אנדורה אנו ולאו כי אין אנו מחווים תנועת צלב במסתרי מחשכים. כל פרשיית הכריסטמס ניעורה על שום שהנוהים אחרי ישו מנצרת מֵקדמים,  מזה עידן ועידנים,  תרבות שעיקרה נוצצים, נצנצים ומחזיקים בתיאולוגיה מרתקת שאחד משיאיה הוא הרגע בו נדלקים אורות צבעוניים מהבהבים.

בעצם, הכל בגלל עלמה. עוד זו יוצאת אל אויר העולם וכבר אני מודיעה לבאי ביתנו ודורשי טובתנו כי אין לקנות לה מתנות בגווני ורוד. כך, עטתה העוללה במשך רוב תקופת ינקותה מלבושים אשר צבעם כחול, ירוק, שחור ואפור. לימים, בעת שנפל עלי מזג-רוח רדיקלי, פירגנתי  אף בסגול. ברם, לשווא התאמצתי. משעה שעמדה בתי הבכורה על דעתה החלה דורשת ללבוש ורודים ובמקרים של מצב רוח רדיקלי ו/או פייסני הייתה נוטה לסגולים (יען כי לטענתה סגול הוא סוג של ורוד). זאת ועוד, על אף היותה אוחזת, לכל הפחות, בתרי"ג יחידות אייקיו  נוטה הילדה לטעון בבטחון שלם כי נצנצים הוא סוג של צבע בפני עצמו; לגרסתה, בדומה לאדום, כחול או אפילו, להוד קדושתו, הורוד, יצר בורא עולם צבע נוסף: נצנצים. הכיצד נקשרות בחירותיה האסתטיות של ילדתי בת ה' השנים בחגם של עובדי עכו"מ אלו? בל תקצר רוחכם, מיד  יקשר סיפור המעשה בקישורים שאין להתירם.

מעשה שהיה באמת

תרזה2

אחות. כזו רק בלי כישורי ריפוי צרעת.

בשנה שעברה, בעודנו מתגוררים בציון, נודע לי (לאו מפי הגבורה, כי אם מפי דובר עיריית נצרת שהגיע ליחצ"ן את עירו בטלויזיה)  כי עירו של ישוע תציין את הולדתו באמצעות עץ האשוח-המקושט-הגבוה בעולם. תהיתי מה יכול ללבב את ליבה של ילדתנו יותר מאותו עץ עוטה ירוק ומעוטר במיני קישוטים צ'יזיים ודקורציות סרות טעם, ברם מנצנצות כדבעי. נדברתי עם יאיר והחלטנו כי ניסע לבקר בעירו של משיח זה ולחזות באותו פלא נצנצים מזהיר ומגביה. מכיוון שמועד יום הולדתי נסמך לחג השיקוצים, החלטנו לחבר שמחה, שמחה ושמחה ולהנות מכנעפה  מעולה במרכז נצרת, ממש ליד כנסיית הבשורה. על שום שסוף מעשה במחשבה תחילה, פנינו להזמין חדר ללינת לילה במנזר צנוע על קצה הר. נזירה נעימת קול ומיסיונרית בעליל הבטיחה לי בנחמדות אין קץ כי מדובר בחוויה של פעם בחיים. וכך אכן היה.

בבוקר היציאה למסע, הוא-הוא בוקר יום הולדתי, עלה חומו של יפתח, אחיה של הנוצצת (אז עוד לא בן שנה), באופן מטריד. בחצות היום שוחחנו עם המיסיונרית וחברותיה והודענו כי נפל דבר: במעונן לא נלון ומפיתן לא נאכל. אחרי הצהריים שבה ילדת הגלאם מן הגן ובידה חרוז מוזהב ומנצנץ – שי צנוע מחברה.  בעודנו שמים פעמינו למעוננו, ביקשנו ממנה כי תשמור על החרוז פן יפול מידה ארצה וימצא דרכו אל קנה הנשימה של אחיה הצעיר, הנוטה להיטיב עם פיו בכל אשר הוא מוצא על הרצפה. וזו, שמור שמרה על החרוז למכביר, עד כי בעודנו מכינים ארוחת ערב ותוהים אם אחיה ירגיש טוב מספיק בכדי שנוכל לציין את יום הולדתי באחת ממסבאותיה של העיר העברית הראשונה, פרצה מה-שמה בזעקות אימה: "אמא! החרוז! הוא באף שלי!"  עוד היא זועקת וכבר זכינו לשיחת טלפון מדירקטוריון מילון אבן שושן אשר ביקש בכל לשון של בקשה כי נתיר לעורכי המילון להוסיף את תמונתה  של הצאצאית בסמוך לערך "שמירת חפצים".

כמו שאמרו אבותינו: "יוסטון, לפנינו מצב!" אחד מנחיריה של בכורתנו היה סתום באותו חרוז מנצנץ  ועתה הייתה היא מנצנצת בפנימיותה ובחיצוניותה גם יחד. פנינו לטלפן אל אחות אשר על משמרתה בקופת החולים. זו הורתה לנו לא להשהות צעדינו ולפנות אל מוקד החירום אשר ניצב לו גאה ברחוב הקרוי על שם משורר הגלות אבן גבירול זצ"ל . כך רכבו להם ילדה+חרוז+אבא במונית למוקד ומשם, לנוכח היאחזותו העיקשת של החרוז בחוטם, למחלקת מיון ילדים בואך בית המרפא איכילוב.  כל אותו זמן, בעת שאביה של המנצנצת מעדכן אותי בטלפון על מצבו של הנאחז בנחיר, שב אחיה והעלה את חום גופו במידה החורגת מגדר התקין. כך, עת חזרו השניים מבית המרפא ובידם מַרפא ואף חרוז, הפך הפעוט לשקית תה השרויה במים רתוחים. גאולה לא מצאנו גם במיני תרופות שניתנו לו בפתחיו השונים והוא אף הגדיל לעשות ובשעה שאחזתי בו להרגיעו הקיא עליי את  ארוחת הערב שלו בשני גלים סמיכים וסמוכים. במוצאי יום הולדתי, נמצאתי עומדת בסלון ביתי, בגדיי מעוטרים נוזלים ששכנו לא מזמן בבטנו של בני ואני מייחלת לחיבוקו של  עץ אשוח מנצנץ שיאיר לי את פניו ויגאל אותי מן הערב העגום הזה. תחת זאת פניתי אף אני במונית למחלקת המיון בואך בית המרפא איכילוב. שם קידם את פניי אותו דוקטור לאה-פנים ולמוד סבל אשר בזכרונו נחרטו היטב המנצנצת, על נחיריה וחרוזה. בתום משמוש מהיר בגופו של הצאצא, שילח אותנו איש המרפא לביתנו  ועמו עצה כי אתקלח בהקדם.

כאן ועכשיו

עץ

יצירת חג מולד. אחת מני רבות.

בפרוסיה, כמו בפרוסיה,  עמלים שישים ילדי הגן במשך חודשים על ההכנות לאירועי חג המולד. מיד בתום חגיגות ההאלוווין (אני יודעת שיש כאן ו מיותרת, רק שלא ברור לי איפה. ניחא) קולפו רוחות הרפאים, השדים, המכשפות והדלעות מקירות הגן. מכיוון שקיר לבן בגן דינו אחד הוא – להתכסות, ישבו ילדיי מדי יום, כמו אינדונזים זערוריים במפעליי אייפון מוארי נאון ונטולי אוורור טבעי, גבם נטוי על שולחן כיתה ירקרק בעוד הם צובעים  אלפי ציורים של עצים, פאפא-נוּאלים, אנשי שלג, גמדים עם קרניים, גמדים שהם בעצם מלאכים, גמדים מחופשים לנשים וסתם גמדים, קופסאות מתנות ארוזות זהב, פעמונים ושאר סמלי החג. לא רק צביעה כרוכה בהכנות לחג, גם הדבקה מהווה פעילות פדגוגית מן המעלה הראשונה:  מדבקות זוהרות במיני צורות וצבעים, עדיפות תנתן למדבקות בגווני זהב. עוד מוצמדים לגזרי נייר קרעי צמר גפן ויוצרים בכך מראה מושלג ובתוך כך מנצנץ. כך, בששת השבועות שקדמו לחג שבוּ ילדיי מעמל יומם ועל שפתיהם שירי הלל ושבח לפאפא נואל, לפאדר כריסטמס ולסנטה קלאוס: האיש והשמות הנרדפים (אגב, שמועה עקשנית גורסת שהוא גם י. מהמוסד. מי שתמה על כך שבנתיב הבריחה של המעורבים בניסיון חיסולו של חאלד משעל עמדו שני איילי צפון מקבל עתה, לראשונה, הסבר ראוי). למרות פס הקול מלא החמלה והפעמונים שדונדן  לילדיי באותם שבועות,  כאשר ביקשתי באחד הימים מיפתח שישיר לי שיר שלמד בגן לכבוד  פאפא נואל, התבונן בי בני, תינוק קדוש, נצר למסורות צדיקים שעשו את כל הדרך מתימן לירושלים על חמור, ופצח בשירת "שבת שלום פאפא נואל!". מיהרתי לשלוח קליפ לרב אמנון יצחק שידע כי גם אנחנו במצביעיו.

לעומת אחיה הספקן,  לא הופתענו כשהמנצנצת דיווחה בהתרגשות על ההכנות למופע החג. המילה 'מופע' אינה עושה חסד עם הפסטיבל שערך הגן, על כן חשוב לדייק; מאז אירועי פעמוני היובל לא נערכו חזרות בכזה היקף ובכזו רמת השקעה באביזרים וטקסטים.  כיתתה של עלמה העלתה שני נאמברים של ריקוד ושירה. בסצנה שנלקחה היישר מהסרט "הלהקה – גרסת הבמאי האנדוראי"  בחר ולנטי, ילד בן ארבע וחצי עם תיק גב של בארסה,  לרקוד עם עלמה. מכיוון שהיא ממילא מתכננת להתחתן איתו, החזרות הן למעשה הכנה לסולו החתונה שלהם ויחסכו לנו ולחותנינו  העתידיים הרבה מאוד כסף על אימונים+מורה פרטי בסטודיו-בוטפיקה-לריקודים-סלוניים-בעכו. כאן חשוב להעיר: כשהנוצצת מתחייבת, היא לגמרי שם – במאה אחוז; על כן, מדי ערב  הייתה מגיעה הביתה ומכריחה את אחיה בן השנתיים לערוך חזרות בלתי פוסקות על ריקוד הזוגות תוך שהיא שרה בספרדית שבורה ומהירה מאוד משהו שעיקרו תיאור חמודותיו של בובון שלג אנונימי.

כשבועיים לפני אירועי החג, הפכו מסדרונות הגן להעתק של דיסקוטק נוצרי עם הפרעת קשב וריכוז. בתוך כך,  המתח בשל ההכנות לחג הפך כבד מנשוא עבורנו. בטרם עלינו על אווירון שישלח אותנו לחג האורים בישראל, העניקה לנו הגננת של עלמה הקלטה של שיר ההופעה והורתה לנו באופן חד משמעי להמשיך להתאמן גם בזמן החופשה.  בעודנו מנשנשים לביבות וסופגניות עד כדי התפוצצות עורקים, תפסנו בחריפות, אולי לראשונה בחיינו, את העובדה שחג החנוכה הוא בן דודו הצנוע, העניו והסובל מעודף משקל קיצוני של אורגיית הסנטוש המנצנצת. חמושים בתובנה הזו, בתום עשרה ימים בציון, חצינו את הגבול בין ספרד לאנדורה. ממש בשעת חציית הגבול החל הערב יורד. לנגד עיננו הוארו רחובות הגולה בזה אחר זה. לא עוד דוויה, לא עוד כבויה, כי אם מופזת ומפזזת. כה עז, רך ומלא ברק היה אורם של הרחובות עד שבמהלך הנסיעה הביתה לקינו בעיוורון חלקי ובמקביל בסוכרת.  עלמה, פערה פיה כל הדרך והקפידה לומר מדי כמה רגעים "וואו!" "יווו!" וכיו"ב הברות היקסמות.  זה החג שלה. אין ספק.

ממש כאן ועכשיו

עלמה4

תזהו אותה על פי הכובע הכחול והבעת ה"לא-ארגנו-לי-ענבים-ושמפניה-בחדר-VIP"

המופע בבית הספר היה כל מה שחשבנו שיהיה ועוד. אולם הספורט האפור הפך במחי דבק, מספריים וסלילים אינסופיים של חוטים זוהרים לבימת הפסטיגל.  באופן מעניין למדי, הופקדה המורה לספורט על בימוי האירוע וניהולו. יתכן שזה ההסבר לכך שחלק  ניכר מקטעי הריקוד הזכירו את גמר הקרב-רב באולימפיאדה. כיתת התינוקות, על תלמידיה בני ששת החודשים,  הולבשה בתלבושת אלפים אחידה ורקדה עם הגננות,  כשמאחוריהם מבצעות בנות כיתה ה'  עמידות ידיים וסלטות כפולות.  עת הגיעה שעתה של כיתתו להופיע, עמד יפתח על הבמה כשהוא מחופש לעץ אדום ובוהק ובעוד הוא סטטי לחלוטין נופפו בני כיתתו בידיהם בעליצות והניעו את מותניהם בחדווה, לנוכח קהל של כמאה עשרים הורים נרגשים. עלמה, האמונה על דרמה עוד מהימים בהם הייתה משתטחת על רצפתו המזוהמת של הדיזינגוף סנטר,  פיזזה לה על הבמה כשהיא עוטה על גופה תחפושת  של בובון שלג  שיצא מסרט האימה "הסיוט מרחוב אלם, גרסת חג המולד". צילמנו עד שנתפסו לנו השרירים באצבעות ונסענו הביתה כשאנו מקווים שגם הילדים נהנו.

כשהילדים חזרו מהגן באותו ערב ובפיהם שבחים לפאפא נואל, לעץ ולמתנות שהללו מפזרים בנדיבות, הבנו שאין מוצא אלא לייצר את עץ האשוח-המקושט-הגבוה-שנראה-אי-פעם-בסלון-ביתנו. כבשנה שעברה עמדנו לצאת  לחוויה מיסיונרית של פעם בחיים. בערבהחג, הדלקנו את האח, הפעלנו  את שרשרת נורות החשמל הצבעונית שהאירה בתורה את אין ספור הכדורים הזהובים המנצנצים על העץ. עלמה ביקשה שירי כריסטמס. סבא-יוטיוב טוב הלב איתר עבורנו מחרוזת של 45 דקות הכוללת  מיטב להיטי החג וכשג'ורג' מייקל שר את last christmass I gave you my heart הילדים רקדו סלואו מסביב לעץ.

בבוקר הקיצה ביתנו הבכורה בקלילות ובעליצות רצה אל העץ שמתחתיו שכנה לבטח ערימת אריזות עטופות נייר מוזהב. בעוד הצאצאים מקלפים נייר עטיפה וקורעים קופסאות, פנתה אלינו המנצנצת  בטון דרמטי : "אמא, אבא! הגשמתי את חלום חיי! סנטה הביא לי בדיוק מה שרציתי – קשת לשיער עם פרחים ורודים!" ואני, מה עליי? לפחות לא הקיאו עליי השנה. פתגם פולני עתיק אומר: כל אחת וחלום חייה.

אכן, אלוקים שלי. ובנימה זו: שנה חדשה של הגשמת חלום-חיי לכולנו.

4 מחשבות על “אור לגויים ונצנצים לעמלקים

  1. אני זוכרת את ערב החרוז באף! aka ליל המיון הכפול

  2. כאחת ממרימות הגבה, קראתי בעיון רב וכרגיל, התגלגלתי מצחוק.

    וברצינות – ברורה לי ההשפעה של ביה"ס, החבר'ה בגן ואין ספק, שכשהעיר מוצפת אורות אתה רוצה להיות חלק מזה. מעולם לא חייתי בגולה, ומה שאני יודעת על שמירת הגבול בין גויים וחגיהם ליהודים וחגיהם אני יודעת מהוריי.
    עד היום הוריי אוהבים לשוטט באיזור הנוצרי של חיפה, נהנים מהמראות, הנוצצים, שירי חג המולד ומקצת נוסטלגיה. אבל, אצליהם, שם הגבול.
    אני לא רואה סיבה שלא להנות מהחג ומנעמיו, להשתלב בפעילויות ובאווירה, אבל רואה הבדל בין כל אלה לבין להכניס את סממני החג הביתה.
    עץ אשוח בסלון, מתנות מסנטה וכו אולי מזכיר קטע מסרט הוליוודי, אבל לי זה צורם כשזה בית יהודי. איך הילדים יבינו את ההבדל בין החג הזה לבין פסח? אלא אם כן, זו החלטה שלכם שלא להתעסק בהבדל בין יהדות לבין החיים האנדוראים.
    מזכיר לי, שהפריע לי שיאיר עבד ביום כיפור. לא בגלל ה"צום" אלא בגלל המהות.

    עבור עלמה אלוהים הוא רב-תרבותי ורב-דתי, ואולי הוא באמת כזה. אך יהיה לי לא נעים לשמוע אותה עונה על השאלה, מה עדיף לחגוג כריסטמס או חנוכה?

    ולמרות כל זאת, שנה טובה!! תכתבו ותחתמו גם בספר האזרחי 🙂

    • בובה, כפרעליך שהתגלגלת מצחוק. את מכירה את הבת שלי היטב. הרי ברור לך שהעובדה שיהיה או לא יהיה עץ בבית לא תניע אותה לחשוב שחנוכה הוא חג יותר שווה. ולמהות: כשנסענו החלטנו לנצל את השהייה עד תום ולחוות את התרבות המקומית עד כמה שניתן. מבחינתנו, עץ בבית זה חלק מהעניין, שלא לדבר על האנרגיות החיוביות שהוא יצר כאן. כך או כך, סמלים דתיים לא מאיימים עלינו, מבוגרים שמחליפים את דתם עושים זאת בגלל סיבות עמוקות יותר, לא בגלל שבדת כזו או אחרת מחלקים מתנות מתחת לעץ באחד הבקרים. מה גם שהילדים חיים עם מספיק טקסים יהודים שיבססו את ההבנה שלהם שזו הדת שאליה נולדו. סביב חג המולד, עלמה יזמה שיחות אין ספור על ההבדלים בין יהדות לנצרות ועל אלוהים בשתי הדתות. היא לא מבולבלת, או חסרת שיוך. היא יודעת שיש מנעד, אבל גם יש גמישות.
      מעבר לזה, ואני יודעת שיאיר לא מסכים איתי בנקודה הזו, אני בעיקר מייחלת לכך שילדיי יהיו מאושרים כשיגדלו, האמונה הדתית שלהם פחות רלבנטית, כל עוד היא לא תרחיק אותם מאיתנו. וחוצמזה, שנה טובה ונשיקות.

כתוב תגובה לענת לבטל