מן הגולה הדוויה

החיים בתרגום סימולטני לקטאלנית

איך כמעט נהייתי אחות סיעודית ולמה התחרטתי

15 תגובות

"אמא, קר לי, כואבות לי הברכיים, נראה לי שיש לי חום"

"לא. אין סיכוי. את ממש עייפה. לכי לישון קצת".

"אמא, כואבת לי הבטן וקר לי"

"היית כבר בשירותים?"

"אמא, האוזן כואבת לי"

"כואבת או מגרדת? ותחשוב טוב לפני שאתה עונה כי יש הבדל בין כואבת למגרדת!"

הכי רציתי להיות פלורנס נייטינגל כשאהיה גדולה. ממש שקלתי ברצינות להיות אחות בבית חולים. בלי היסטריה בבקשה. רגע לפני שאתם מוכרים את המניות שלכם ב"שיבא-תל השומר בע"מ", חשוב לי להגיד שהתחרטתי וגם להשבע שלעולם לא אצפה עוד בסדרות בריטיות בשחור-לבן. הן מעוותות לך את תפיסת המציאות.  

הזכרונות שלי מעורפלים מאוד, אבל כנראה שהקרינו את הסדרה הזו בכל קיץ. אני מנחשת שאת הסדרה הפיקו ב- BBC, אבל לא ממש יודעת.  פלורנס, הו פלורנס. איזו אשה! אני זוכרת שחקנית בשחור לבן ועל פניה הבעה רחומה ובו בזמן חמורה. הפרק שעסק בסיפור חייה היה קסום. כל כך קסום שאני לא זוכרת אף פרק אחר.

Florence_Nightingale_by_Kilburn_c1854

פלורנס: חמלה ונוקשות. סקוטש ברייט וליטוף.

הו, פלורנס! איזו אשה שהיא הייתה! ואיזה CV היה לה! כשהייתה בת שש עשרה ניהלה בית יתומים. בגיל 18 אמרה לאיזה עשיר בריטי שיחפש את החברים שלו ועזבה את בית הוריה כדי להיות אחות בלונדון. בתום שנה של עבודה כאחות הבינה הנהלת בית החולים שמדובר באלופת העולם בסיעוד  והיא קודמה לתפקיד האחות הראשית. קצת אחר כך כשלהנהלת הממלכה הבריטית התברר שמלחמת קרים היא בית קברות לחיילים, פחות בגלל חיילי האויב ויותר בגלל בתי החולים הצבאיים המעופשים, היא נשלחה לקרים כדי להציל את המצב. שערו בנפשכם את פלורנס בשחור-לבן, מפליגה אל בית המטבחיים הטורכי בספינת קרטון כשהיא מלווה בשש אחיות עטויות כובעים לבנים מגוחכים. הספינה עוגנת ופריים אחר כך אנחנו בבית חולים צבאי ופלורנס יוצאת לקרב. היא מגייסת את החולים שעוד מרגישים טוב ואת אלו שאינם גידמים לגמרי וכולם עובדים עם סקוטשברייט על הקירות. כל הזמן הזה היא עוברת בין הפצועים, עיניה מביעות אהבה, חמלה ואמפתיה וכולה נחושה להצליח במשימת הריפוי של גברים כואבים, דואבים, נרגנים ואומללים. איזו אשה. איזו אשה! היא לא עצרה כאן. אחרי שהצילה את הבריטים בקְרים, היא חזרה לבריטניה ושינתה את פני מקצוע הסיעוד לנצח. את זה היא עשתה תוך שהיא שוכבת במיטה וסובלת באופן כרוני מאיזה חיידק מתועב שחטפה במלחמה. אה, כן, ולקראת סוף ימיה היא גם נגמלה מגלוטן וסוכר והפכה לטבעונית. טוב, לא. את זה המצאתי. אני חייבת להגיד את זה שוב: איזו אשה!

כמה רציתי להיות פלורנס נייטינגל. שנים חשבתי שאולי אגשים את החלום המקצועי הזה, אולי שם טמונה קריירה חדשה מלאה בחדוות נתינה ובהושטת ידיים לזולת הדואב. אולם החודשים האחרונים לימדו אותי שני לקחים: 1) עדיף להמנע מטלויזיה בשחור לבן, שום דבר טוב עוד  לא יצא מזה, וגם 2) למרות שניתן למצוא באנדורה משרות סיעוד בשפע, אולי עדיף שלא אשקיע את משאביי בנתיב המקצועי הספיציפי הזה.

למה הופתעתי בעצם?

כבר כתבתי בכל מיני מקומות על כך שאת השנה שלפני המעבר ביליתי בעבודה. בערך 16 שעות עבודה ביום ממוצע. יפתח, שנכנס לגן בספטמבר באותה שנה, היה גם הוא עסוק מאוד.  הוא הקפיד להיות חולה כארבעה עשר ימים בכל חודש. הכל היה טוב ויפה, בעיקר מפני שלא אני סעדתי אותו. ריחמתי עליו מאוד, אבל עבדתי. מעורבותי בטיפול השוטף בתחלואת החורף והקיץ שלו התנהלה כדילקמן:

טלפון נכנס מהגננת: שוב שלחתם אותו חולה?! בואו לאסוף ילד עם חום / כאבי אזניים / שלשול / עז תקועה בסרעפת – you name it. טלפון יוצא לאבי הצאצא שעובד מהבית: שוב שלחת אותו חולה?!  לך לאסוף ילד עם פריחה של אחרי אדמת / פריחה של וירוס שלא קשור באדמת / פריחה שנובעת מחיסון-אבל למרות זאת הוא לא יכול להשאר בגן.

ריחמתי על הילד. ריחמתי על אביו. ליבי נשבר. עם זאת,  כל בר דעת יודע כי לעומת שהייה באורך עשרים דקות ומעלה עם ילד חולה בן שנה, העבודה, כל עבודה  (גם אם מדובר בכריית פחם באירקוצק בתנאי כפור קיצוניים וכשבמכולת היחידה שפתוחה בסביבה אין חלבונים או פחממות), היא לה-לה-לנד.

לא לעולם חוסן. מאז הנחנו מטלטלנו בחריץ הפירנאי הארקטי הזה, השתנו פני הדברים. אבי הצאצאים עובד והרבה, בעוד שאצלי העניינים, איך לומר בעדיני-עדינות, לאים ויגעים.  ילדיי, לעומת זאת, החליטו לקחת ברצינות את המעבר למקרר האירופי. יפתח, אשר מאז יום היוולדו מטיל ספק בנחיצותה של מערכת חיסונית, השקיע עצמו, רובו ככולו, בפרוייקט מדיציני רחב היקף; לתפארת המדע המקומי הוא ערך מיפוי דייקני ומדוקדק של כל וירוס ו/או חיידק ו/או נזלת אפשרית, על כל הסימפטומים הנגזרים מהם ועל כל התרופות האפשריות הרלבנטיות עבורם. אבל מה עם עלמה?

Intratubular_germ_cell_neoplasia_high_mag_cropped.jpg

תמונה מוגדלת של וירוס ורוד. חיפשתי אחד עם נצנצים ולא מצאתי.

אני פותחת רגע סוגריים, כמו שאומרות מורות לתנ"ך, (ואם כבר בתחלואה עסקינן, אני מבקשת לבדוק מטאפורה – בריאה כמו שור. מי זה השור הזה? איך הוא קשור ל"אדום אדום"? ומה בדיוק עושה אותו בריא כל כך – המזון ברפת של קיבוץ גבעת חזיזים?  ואם מישהי בריאה, אז היא בריאה כמו פרה?) סגור סוגריים.  אז עלמה הייתה בריאה כמו שור.  בריאה מאוד. סמל של בריאות מתפרצת. במשך ארבע שנות חייה בישראל היא הייתה אחת האזרחיות החסכוניות שידעה מערכת הבריאות הציבורית.  כנראה שבגלל זה כל כך התאכזבתי. אני אומר את זה בפולנית, כדי שיהיה ברור: ממנה לא ציפיתי לעשות לי את זה. וכך, בעוד שעבור אחיה מדובר במסורת, היא הפתיעה ובשלושת החודשים האחרונים היא ניהלה ביעילות מרשימה  סט רציף של הידבקות בכל וירוס ו/או חיידק ו/או תגובת נגד לכל תרופה ו/או לכל חיסון שניתן לה בינקות.

שניהם היו חולים. וחולים. ואז עוד קצת חולים. אבל כאן נגמר הדמיון ביניהם. יפתח הופך לכדור פינג פונג על אקסטזי בשניה שבה הוא מעכל את  5 המ"ל אקמולי  שלו. אחותו, לעומת זאת, ברגע שהמדחום מראה 37.2 מעלות עוטה על עצמה הבעת אני-רחל-המשוררת-בבית-החולים-לחולי-שחפת-סופניים ועוסקת ברצינות ב"להיות חולה". אני אעשה את זה מוחשי יותר: ילדה בת חמש שוכבת פשוטת איברים על הספה, מבקשת שיביאו לה שמיכה ונאנחת, ואז היא מתהפכת ונאנחת שוב. הו אז, היא נחה מהאנחה ומההתהפכות ושוב נאנחת ופושטת איברים וחו"ח. למעשה, אם אהוד ברק היה עדיין ראש ממשלה (כן. נכון. ממש. פחחחח.) הייתי מבקשת שיבוא לראות  את הזקנה מהמסדרון. רק בלי המסדרון. אפשר לומר את זה כך: בחודשים האחרונים ביליתי ימים ארוכים באותו מטרז' רבוע עם סבתא ועם זפטה.  זו רוטנת וזה צווח, זה מטפס על הקירות וזו מתמוססת לתוך תענוגות הרחמים העצמיים והקרחצענים.

זה לא שהם לא היו בגן כל החורף. הם היו. מדי פעם הם הגיחו לביקור חטוף רק כדי להדבק בחיידק תועה, נפוץ אך תוקפני ולחזור לחיק אמם טרוטת המבט ומלבינת השיער. זה הרגע להודות: פיתחתי תגובת אוטומט עוינת למדי כלפי ילדיי במהלך החודשים האחרונים.  הדיאלוגים לעיל אינם פיקטיביים. לא יכולתי להמציא אותם גם אילו רציתי, הלא אני גדלתי על עיניה הרחומות של פלורנס. במהלך החודשים ינואר עד  מרץ, עת ניגשו אליי  ילד ו/או ילדה עם תלונה, מיחוש, רמיזה על כאב, או טענה כללית על צל צלו של שיעול, הם זכו למבט בוחן כליות משל הייתי קצינת רפואה עייפה בחר"פ ברמת הגולן והם חפ"שים המתחמקים משמירה, או טירון המזייף סקביאס. בנ-ק-וו-ד לא חקרו ככה אסירים כדי לוודא אם הם דוברי אמת.

כך העברנו את החורף האחרון: הילדים, אני, החינוך הביתי והאחות נייטינגל שמרחפת מעליי בשחור-לבן ונוזפת בי על חוסר האמפתיה שלי. הלא היא טיפלה בחיילים קטועי גפיים ומנוסרי איברים בחדרים לא מסויידים, תחת הפגזות.  ואילו אני, ילד עם כאב אוזניים ונזלת שובר אותי.  אז מה אם הוא בדיוק החלים מדלקת באוזן ואז חטף אותה שוב?! הם היו קטועי-גפיים-למען-השם ולא היה לה אקמולי!

בסוף החלטתי לוותר על קריירה סיעודית. יחד עם זאת, לנוכח העובדה שניהלתי בשלושת החודשים האחרונים בית חולים קטן, כולל שירותי ניוד לרופאת המשפחה וחזרה בתדירות של פעם ביומיים, אני שוקלת ללמוד תואר שני בניהול מערכות בריאות. אולי יש שם איזה קורס על איך גורמים לזקנה מהמסדרון לא לשחרר קרצעכן כל כך עמוק אחת לשלוש וחצי דקות.

ועוד משהו קטן וחצי רציני: בזמן שהם חלו והחלימו, החלימו וחלו,  אתר האינטרנט שבו אני שותפה עלה לאוויר. קוראים לו תכף נשוב והוא מוקדש כולו לרילוקיישן. תציצו, מעניין שם מאוד.

מודעות פרסומת

15 מחשבות על “איך כמעט נהייתי אחות סיעודית ולמה התחרטתי

  1. השתעשעתי מתמונת הווירוס הוורוד בלי הנצנצים.
    ולהיות פלורנס נייטינגייל יותר קל בתיאוריה מאשר בפרקטיקה, אני בטוחה בזה.
    בריאות לילדים, ומנוחה לך!

  2. איך כל הדרכים מובילות לאירקוצק. ואחר כך את שואלת מאיפה עלמה קיבלה את זה…
    מעולה כתמיד.

  3. מצויינת!
    אפשר לפרסם את האתר?

  4. פלורנס נייטינג'ל אמיתית כמו מרי פופינס…
    עצם העובדה ששרדת את שלושת החודשים האחרונים ועוד הצלחת לכתוב הופכת אותך למצטיינת דיקן בסמסטר חורף…
    מעולה

  5. את לא יכולה להיות גם אחות וגם אמא, זה לא מקובל תרבותית ואפילו יהווה עבירה חמורה על טאבו די רציני. רואה? הכל בסדר.

    • לורסטין יקירתי, את האסא-כשר-של-כבוד של הבלוג. אני מודה מעומק ליבי לך על הכשרתם של יסורי המצפון שלי! הכל כל כך בסדר עכשיו!

  6. מעולה! שילוב מדהים של נוף הררי פראי עם וירוסים ורודים פראיים. ממש פסטורליה.

  7. אז במקרה הגעתי אל האתר מהמאמאזוניות ואת פשוט מעלה לי חיוך מאוזן לאוזן
    מצטערת שאני צוחקת על חשבון בריאות ילדייך (:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s