מן הגולה הדוויה

החיים בתרגום סימולטני לקטאלנית

מדוע חשוב לישון בצהריים, או, איך קרה שאני שוב עושה רילוקיישן?

10 תגובות

ימים רבים שאיני ישנה עוד בצהריים. איני מורידה עוד  את התריסים, איני מביטה בכלבה בעיניים רצחניות פן תנבח בתשעים הדקות הקרובות, איני מתכרבלת בפוך תוך השמעת קולות של טייקון על סף תספורת. איני נמה עוד בין אחת לשתיים וחצי בצהריים. מזה ימים שאני מבכה את אובדן השלאפשטונדה.  היאך הבאתי על עצמי  במו שנ"צי מחיקה, אידוי, איפוס של הסיכוי לחוות שוב את הפינוק המוחלט הזה. הכיצד?

פעם-מזמן, באמת מזמן, כמו במאה הקודמת מזמן, התלבטתי אם להרשם ללימודי תואר שני ולבחור בקריירה של אקדמאית. ניגשתי לפרופסורית-על אחת, אשה רבת עוצמה שישבה בבית הספר לחינוך אשר על הר הצופים ומכיוון שלמדתי אצלה, באותה עת, ביקשתי את עצתה. כהרגלה,  בזמן שדיברתי, נעצה בי אותה להבת-אקדמיה-משוננת מבט בוחן לב וכליות ואז שילבה את ידיה על חזה בתנועה "בעלבתית", צקצקה ושאלה בטון ביקורתי ופוסט מודרניסטי: אבל למה, בעצם, את רוצה להשאר באוניברסיטה?!

עכשיו, אם זה היה משחק אסוציאציות ואני הייתי אמורה לענות את התשובה הראשונה שעולה על דעתי, כנראה שהייתי עונה:  בגלל האפשרות לישון צהריים. ובאמת, בשלב הזה של חיי הצעירים ונטולי הקמטים, הייתי משוכנעת שאקדמאים עובדים מהבית בצורה גמישה להפליא ולכן ישנים בצהריים. למרבה ההפתעה, למרות גילי הצעיר הבנתי ש"אה, בגלל השנ"צ" אינה התשובה הנכונה וכבר עמדתי למרוח אותה בנאום שעיקרו: חשיבות המחקר, סקרנות אינטלקטואלית, בלהבלה-פרסנובל-בלה בלה. ברם, עוד בטרם הספקתי לפצות את פי, היטיבה המרצה את משקפיה על אפה, התבוננה עמוק לתוך עיני ומשום שמאז ומעולם ניהלה יחסים מורכבים עם הקונספט של פרגון לתלמידים צעירים וחסרי בטחון, אמרה לי בטון נחרץ: "אה, עזבי. זה לא בשבילך. את לא בנאדם רציני".

שנים רבות חלפו מאז ישבתי על כסא עץ לא נוח בחדרה של הדרקונית הנוראה ההיא, בחדר שקירותיו צבועים בצהוב-קיא וחוברים זה לזה בזוויות בלתי אפשריות. למרות הזמן שחלף מאז אני זוכרת בבהירות שבאותו רגע היה לי ברור שאני אעשה קריירה במחקר גם אם אני אצטרך לעשות את כולה באוניברסיטת סרביה, או בשלוחה האקדמית של אוניברסיטת אנגולה בכפר-סבא.

לא רצינית, עלאק. אני?! אני?! מאז אותו כסא וקירות צהובים-קיא העברתי שנים בספריות של אוניברסיטאות וצעדתי אלפי קילומטרים במסדרונות אפלים כשאני סוחבת על הידיים ארבעה קילו ספרים, לכל הפחות, לכל כיוון. היו אלו שנים מצויינות. ישנתי בצהריים כפי שהתכוונתי לעשות, אבל גם עבדתי קשה במכרות הפחם של הידע. מכרות פחם וכוסות קפה זה כל מה שראיתי אז. בשנה האיומה בטורונטו כיליתי ימי עבודה של תשע עשרה-עשרים שעות במשך שבועות. התלוננתי כדבעי, אבל מדי פעם ישנתי בצהריים ובחלק מהמקרים זה הזכיר לי למה עשיתי את הבחירה המקצועית הסיזיפית הזו.

מגדל השן. תמונת אילוסטרציה.

מגדל השן. תמונת אילוסטרציה.

אחר כך פרשתי ממגדל השן, אבל מצאתי פתרון תעסוקתי מושלם שהוא למעשה הדרך היחידה להמשיך להיות אשה עמלה ובמקביל לישון בצהריים מבלי להחשב מושחתת; התחלתי לעבוד בתכנית בוקר. זה הולך ככה: "כן, עבדתי בלילה. עבדתי לפנות בוקר.  אני חייבת לישון בצהריים. זה הכרח ביולוגי. לא פינוק. צ'או".

ממרחק השנים עליי להודות שהדרקונית צדקה, לפחות באופן חלקי. אני לא בנאדם רציני. רחוק מזה. להלן ווידוי מזעזע: כשאני פותחת ynet אני תמיד קוראת קודם את הרכילות. תמיד.

אז היא צדקה, אבל במקביל, פספסה  הפרופסורית-לחוסר-פרגון-למתקדמים, את התשוקה האמיתית שלי לעבודה. אני אוהבת לעבוד. מאוד.  אני מתמכרת לעבודה כל כך בקלות שזה מביך. אני נרקומנית של מטלות, של יוזמות, של דדליינים,  של רעיונות. רק תנו לי עוד מהטירוף שכרוך בהשגת מרואיין, בפתרון בעיה, בכתיבת נייר עמדה בנושא שלא היה לי מושג שהוא קיים קודם. תנו לי! ועדיף כמה במקביל.  תשאלו את האיש שחי איתי:  אפשר להוציא את הוורקוהוליקית מהמשרד, אבל אי אפשר לנתק ממנה את הנייד ולמנוע ממנה לרפרש את תיבת הדוא"ל עד שהיא נשברת ופונה לסוכנות האו"ם לפליטים כדי לבקש מעמד של עובר עינויים חסר בית.

כשהודענו על הנסיעה הפכה ההתמכרות שלי לעבודה למוקד לדאגה בקרב מוקירי זכרי. "אבל מה יעל תעשה?" שאלו חברינו, כשהם מקמטים את מצחם. עניתי שאני אשן בצהריים, אבל זה לא הרגיע אף אחד. אחרי שעברנו, התחילו מכרים ובני משפחה מתקשרים אחת לשבוע ובקולם דאגה בשעה שבדקו האם כבר ביקרתי באחד ממוסדות העזרה לתשושי נפש באנדורה,  והאם כבר הזקתי השבוע לילדיי ו"אולי כדאי שתנסי למצוא איזה חוג של שזירת פרחים?"  אבל אני רק  ישנתי בצהריים בתוך הפוך שלי. זה הספיק לי. אבל הגורל חשב אחרת.

כך נראית שמיכת פוך לא סינטתית בילדותה.

כך נראית שמיכת פוך לא סינטתית בילדותה.

בינתיים, בישראל הרחוקה, החלה לימור להתארגן לרילוקיישן לגרמניה. לימור ואני מכירות המון זמן. מביך לספר,  אבל האמת העצובה היא שהכרנו כי לפני שנים שתינו  החזקנו בבעלותנו כלבים עם הפרעה נפשית שדרשה טיפול של פסיכיאטר המתמחה בבעלי חיים (לא המצאתי שום פרט במשפט האחרון. בחיי. זה מופרך כמו שזה נשמע).  ההערכות לרילוקיישן גרמה לנו לדבר שעות בפייסוש.  חפרנו הדדית על פורמולות לתינוקות,  ועל סוגיות הרות עולם כמו איך מתמודדים עם מקרר בגודל של קוביית קרח בדירה החדשה.

שבוע אחרי שהיא נחתה, בעוד היא ומשפחתה ישנים על מזרנים מתנפחים (חצי באשמתי, משום שהחברה שהמלצתי לה לשלוח איתה את המכולה פישלה), אני נכנסתי לפוך המקודש שלי באחת בצהריים.  ואז דינדן בראשי משפט שהיא כתבה לי בצ'אט בבוקר: "אם רק היה אתר שהיה בו את כל המידע שאנחנו חופרות עליו כבר שבועות". זהו, והשאר היסטוריה. טוב, אולי לא היסטוריה אבל מכאן והלאה לא ישנתי יותר בצהריים. שאלתי את לימור אם היא תיאות להקים איתי את האתר  ההוא ובהיותה הבולדוזרית שהיא, היא הסכימה. ההסכמה שלה הולידה בעיקר עוד הרבה מאוד תעבורת פייסבוק וסקייפ, אבל האתר קיים. כבר חודש. ושוב אני עובדת ועובדת ועובדת. לא ישנתי דקה. אני כבר אנוח בקבר.

ובינתיים בעולם שמחוץ למסך המחשב שלי:

בשבועיים האחרונים מקדישים בגן של עלמה זמן רב לדיונים בנושא "עבודה". אתמול היא סיפרה לי קצת על השיחה שהם ניהלו בכיתה ואמרה שהם התבקשו לצייר את מקום העבודה העתידי שלהם. היא ציירה גן. היא רוצה להיות גננת. טעות, חשבה אמא בליבה,  גננות לא זוכות בפרס נובל בדרך כלל. אבל לפני שהתחלתי להסביר לה על מושגים כמו תהילת-עולם-נצחית  וגם על ניצול-הפוטנציאל-שלך-בצורה-המיטבית-תוך-השתכרות-נאותה-ובלי-לריב-עם-הורים-מעצבנים, היא סיפרה שהגננת  שאלה מה ההורים עושים בעבודה. "אבא במשרד ואמא בבית".

דממה. אפשר היה לחתוך את האויר בסכין. "מה?" שאלתי. "אבל מה אמרת שאמא עושה בבית?"

"אמא מטפלת בנו", היא ענתה.

"לא!!!!!! לא!!!!"

"כלומר, לא רק," ייצבתי את קולי והסדרתי את הנשימה, "כלומר, חמודה, אמא גם עובדת! עובדת ממש".

"מה, במחשב?"

"כן"

"אה. יופי. אבל את עדיין מטפלת בנו כל הזמן".

מילה טובה לא אומרים בבית הזה על אובדן השנ"צ שלי ועל תרומתי לשלום העולמי.

מילא. העולם שמחוץ למחשב הוא בגדר שמועה בלבד.  אין לי מושג מה קורה שם.

ועכשיו לרילוקיישן השני:  כשגלעד סרי לוי הציע שאפתח בלוג, זרמתי, כי כזו אני, בחורה ספונטנית ומלאת חוש הומור שבין תחביביה גלישת גלים ואיסוף מפיות. הבלוג הזה, הקוראים והקוראות שביקרו בפוסטים והגיבו, לייקקו, כיכבבו והקהילה של וורדפרס היו בית נהדר, אבל כעת אני עוברת לבית חדש. הבית של יעל. סתאם. לא, האתר של לימור ושלי. הבלוג עושה רילוקיישן לBRB תכף נשוב. בואו לבקרני בשבת ובחג, וגם כשאעלה פוסטים חדשים.

היה לי כיף, אולם כעת: מוזיקה דרמטית של עזיבה.   שקיעה. קאט.

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “מדוע חשוב לישון בצהריים, או, איך קרה שאני שוב עושה רילוקיישן?

  1. מצחיקולה, נעקוב אחריך עד סוף העולם…

  2. יופי! כיף לקרוא 🙂

  3. מזל שלא השארת באקדמיה. מי היה משתנק מצחוק מהשטויות שלך? העכברים במעבדה??

  4. האתר שלכן מעולה והכותבים והכותבות שאספתן מוצלחים וכייף לקרוא אותם.
    ונידמה לי שכבר כתבתי לך במייל פרטי – חיים יפים יש לך את עם השנ"צ 🙂

    כייף לקרוא אותך!

  5. רק התוודעתי לבלוג שלך, וכבר את עוברת לבית חדש… גם לי היה כיף. בהצלחה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s