מן הגולה הדוויה

החיים בתרגום סימולטני לקטאלנית


10 תגובות

מדוע חשוב לישון בצהריים, או, איך קרה שאני שוב עושה רילוקיישן?

ימים רבים שאיני ישנה עוד בצהריים. איני מורידה עוד  את התריסים, איני מביטה בכלבה בעיניים רצחניות פן תנבח בתשעים הדקות הקרובות, איני מתכרבלת בפוך תוך השמעת קולות של טייקון על סף תספורת. איני נמה עוד בין אחת לשתיים וחצי בצהריים. מזה ימים שאני מבכה את אובדן השלאפשטונדה.  היאך הבאתי על עצמי  במו שנ"צי מחיקה, אידוי, איפוס של הסיכוי לחוות שוב את הפינוק המוחלט הזה. הכיצד?

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת


15 תגובות

איך כמעט נהייתי אחות סיעודית ולמה התחרטתי

"אמא, קר לי, כואבות לי הברכיים, נראה לי שיש לי חום"

"לא. אין סיכוי. את ממש עייפה. לכי לישון קצת".

"אמא, כואבת לי הבטן וקר לי"

"היית כבר בשירותים?"

"אמא, האוזן כואבת לי"

"כואבת או מגרדת? ותחשוב טוב לפני שאתה עונה כי יש הבדל בין כואבת למגרדת!"

הכי רציתי להיות פלורנס נייטינגל כשאהיה גדולה. ממש שקלתי ברצינות להיות אחות בבית חולים. בלי היסטריה בבקשה. רגע לפני שאתם מוכרים את המניות שלכם ב"שיבא-תל השומר בע"מ", חשוב לי להגיד שהתחרטתי וגם להשבע שלעולם לא אצפה עוד בסדרות בריטיות בשחור-לבן. הן מעוותות לך את תפיסת המציאות.   להמשיך לקרוא


16 תגובות

נצורים

מתישהוא הערב יאיר יחזור מארבעה ימי שמש בתל אביב. למען הדורות הבאים ובשם התיעוד ההיסטורי הנה רשומה מהבוקר האחרון: משוריינים בצד הדרך עוד לא הרגו אף אחד.

להמשיך לקרוא


19 תגובות

OH, MY GOD: החיים לצדה של מְתקשרת*

אמא, את יודעת ששבע שנים לא ישנתי?

לא, למה לא ישנת?

כי עזרתי לאלוהים להקים את העולם. היינו מאוד עסוקים. לא נחנו לרגע. 

תיעוד של שיחה אמיתית שהתנהלה אצלנו בבית. אחר כך לכי תגידי לה לא כשהיא רוצה לצפות בטלויזיה כדי לנוח.

להמשיך לקרוא


6 תגובות

Automatic For The People

דברים שאשא בטקס קבלת פרס נובל לשלום, בשנת 2013.

הוד מעלתך, גבירתי הנשיאה, חברי פרלמנט ושגרירים, עמיתיי הזוכים, אורחים נכבדים, חברות וחברים, שותפותיי ושותפיי לדרך,  גבירותיי ורבותיי. אני עומדת פה לפניכם בשעה שאתם מעניקים לי את הפרס החשוב הזה ואין עמי אלא ענוותי וצניעותי.

לא גדוּלה הביאה אותי הלום, אלא לקות, נכות וקושי. אני מודה לכם על שהענקתם  מקום למאבק החברתי הצודק שהובלתי והבנתם כי בעוד שעל פני הגלובוס כולו חלות תמורות אקלימיות, פוליטיות-גיאוגרפיות ואנרגטיות אדירות  אין להפנות את המבט הנורבגי תכול העיניים מאלו המחוללות מהפכות-זוטא. הפיכות קטנות נדמות לראשונה כחסרות משמעות אמיתית, אולם, למעשה, בכוחן להניע דרמות שאת סופן לא ניתן לשער. לעיתים קרובות מבקשים ממני מוקירי זכרי, קרובים ורחוקים לשמוע כיצד נוצר המהלך שהובלתי, על כן, לראשונה, אני מבקשת לספק את הבסיס הביוגרפי שהוביל אותי לרגע הזה ולהשמיע את קולן של הסובלים והסובלות מאותה לקות שאין לה שם – מן המוגבלות, שטרם הוגדרה דיה.

להמשיך לקרוא


15 תגובות

היטלר, אני, ההכחשה והקור

עד כמה הייתה עזה עוצמתה של אי ההתבוננות שלי במציאות בעת שהחלטנו להגר לכאן?! כיצד ניתן להמחיש את  דחיסותה של החשיכה שכפיתי על עצמי לפני שאמרתי "כן, יאללה, סבבה, ניסע לאנדורה וזה"?! ובכן, היטלר, מכירים?

להמשיך לקרוא


9 תגובות

פרוסיה שולטטטתתתת!!!1

כראוי לפוסט שעניינו היסטוריה השוואתית, נפתח בדקותיים של הפניית המבט אל העבר – שמונה חודשים לאחור (לא בטוח שתזכרו, אבל זה היה בערך בתקופה שבה אף אחד לא דמיין שעונה של כוכב נולד יכולה להיכשל ואף להיות משעממת). הוֹ אז, בימים בהם הרילוקיישן לאנדורה עוד לא עמד על הפרק, יאיר ואני היינו שקועים עד צוואר בדיונים פילוסופיים על גני הילדים שתל אביב מציעה, או במילים אחרות –  על הטוב, הרע, המכוער והדחוס. תהליך החיפוש היה ארוך ומתיש; בגן אחד ברחוב בלפור, למשל,  קבעו לנו שני הגננים מדושני היומרה ראיון קבלה. התלבשנו ממש יפה, חייכנו, השווצנו בקריירות מצוינות, עשינו ניימדרופינג הכרחי וסיפרנו כמה הילד נעים, נפלא ונבון (השמטנו "סובל מנטייה להרס עצמי ומאנרגיה עודפת"). אבל זה כנראה לא הספיק. לא התקבלנו.

נטולי בטחון עצמי, המשכנו להתלבט ולדון ביננו לבין עצמנו, עם הורים, בני משפחה וסתם אנשים שפגשנו ברחוב, באיזה גן ממוקמים צעצועי העץ על מדפים נמוכים יותר, אצל איזו גננת יהפוך יפתח לחכם יותר תוך שהוא מותיר לעצמו כמה שיותר עיניים שלמות, היכן יהיו מספיק אנשי צוות כדי להחליף חיתולים ולנגב ישבנים וכיו"ב תרי"ג טרחנויות  ושס"ה מחשבות מעגליות.  לבסוף, בתום שישה שבועות של נבירה מתישה, התקבלו שתי החלטות מושכלות – הנכונות והטובות ביותר עבור ילדינו. ידענו בבטחון מוחלט ומנומק לאילו גנים הם ילכו בשנה הבאה ולמה מדובר בפתרון החינוכי הטוב ביותר בכל העולמות.

שלושה חודשים מאוחר יותר החלטנו להגר וההחלטות הללו התאדו (אבל באופן מושכל ומנומק, לא סתם). באותה נקודת זמן כבר לא היו דיונים ארוכים; למעשה, לא היו דיונים כלל.  הברירות החינוכיות התמצו באחת: מערכת החינוך של ממלכת הנצח הפרוסית.

להמשיך לקרוא