מן הגולה הדוויה

החיים בתרגום סימולטני לקטאלנית


15 תגובות

איך כמעט נהייתי אחות סיעודית ולמה התחרטתי

"אמא, קר לי, כואבות לי הברכיים, נראה לי שיש לי חום"

"לא. אין סיכוי. את ממש עייפה. לכי לישון קצת".

"אמא, כואבת לי הבטן וקר לי"

"היית כבר בשירותים?"

"אמא, האוזן כואבת לי"

"כואבת או מגרדת? ותחשוב טוב לפני שאתה עונה כי יש הבדל בין כואבת למגרדת!"

הכי רציתי להיות פלורנס נייטינגל כשאהיה גדולה. ממש שקלתי ברצינות להיות אחות בבית חולים. בלי היסטריה בבקשה. רגע לפני שאתם מוכרים את המניות שלכם ב"שיבא-תל השומר בע"מ", חשוב לי להגיד שהתחרטתי וגם להשבע שלעולם לא אצפה עוד בסדרות בריטיות בשחור-לבן. הן מעוותות לך את תפיסת המציאות.   להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת


16 תגובות

נצורים

מתישהוא הערב יאיר יחזור מארבעה ימי שמש בתל אביב. למען הדורות הבאים ובשם התיעוד ההיסטורי הנה רשומה מהבוקר האחרון: משוריינים בצד הדרך עוד לא הרגו אף אחד.

להמשיך לקרוא


19 תגובות

OH, MY GOD: החיים לצדה של מְתקשרת*

אמא, את יודעת ששבע שנים לא ישנתי?

לא, למה לא ישנת?

כי עזרתי לאלוהים להקים את העולם. היינו מאוד עסוקים. לא נחנו לרגע. 

תיעוד של שיחה אמיתית שהתנהלה אצלנו בבית. אחר כך לכי תגידי לה לא כשהיא רוצה לצפות בטלויזיה כדי לנוח.

להמשיך לקרוא


4 תגובות

אור לגויים ונצנצים לעמלקים

בימים האחרונים מגיעים אלינו מכאן ומשם קולות מרי ונהי על שום שלא זו בלבד שחגגנו את חגם של המשוקצים כריסט-מס, אלא אף העלנו תמונות מן החינגה לאתר הרשת המכונה"ספר-פנים". ובכן, חברות וחברים, מלעיזות ומכורכמים,  לא מיני ולא מקצתי; לא המרנו את דתנו, לא אנוסי אנדורה אנו ולאו כי אין אנו מחווים תנועת צלב במסתרי מחשכים. כל פרשיית הכריסטמס ניעורה על שום שהנוהים אחרי ישו מנצרת מֵקדמים,  מזה עידן ועידנים,  תרבות שעיקרה נוצצים, נצנצים ומחזיקים בתיאולוגיה מרתקת שאחד משיאיה הוא הרגע בו נדלקים אורות צבעוניים מהבהבים.

להמשיך לקרוא


9 תגובות

פרוסיה שולטטטתתתת!!!1

כראוי לפוסט שעניינו היסטוריה השוואתית, נפתח בדקותיים של הפניית המבט אל העבר – שמונה חודשים לאחור (לא בטוח שתזכרו, אבל זה היה בערך בתקופה שבה אף אחד לא דמיין שעונה של כוכב נולד יכולה להיכשל ואף להיות משעממת). הוֹ אז, בימים בהם הרילוקיישן לאנדורה עוד לא עמד על הפרק, יאיר ואני היינו שקועים עד צוואר בדיונים פילוסופיים על גני הילדים שתל אביב מציעה, או במילים אחרות –  על הטוב, הרע, המכוער והדחוס. תהליך החיפוש היה ארוך ומתיש; בגן אחד ברחוב בלפור, למשל,  קבעו לנו שני הגננים מדושני היומרה ראיון קבלה. התלבשנו ממש יפה, חייכנו, השווצנו בקריירות מצוינות, עשינו ניימדרופינג הכרחי וסיפרנו כמה הילד נעים, נפלא ונבון (השמטנו "סובל מנטייה להרס עצמי ומאנרגיה עודפת"). אבל זה כנראה לא הספיק. לא התקבלנו.

נטולי בטחון עצמי, המשכנו להתלבט ולדון ביננו לבין עצמנו, עם הורים, בני משפחה וסתם אנשים שפגשנו ברחוב, באיזה גן ממוקמים צעצועי העץ על מדפים נמוכים יותר, אצל איזו גננת יהפוך יפתח לחכם יותר תוך שהוא מותיר לעצמו כמה שיותר עיניים שלמות, היכן יהיו מספיק אנשי צוות כדי להחליף חיתולים ולנגב ישבנים וכיו"ב תרי"ג טרחנויות  ושס"ה מחשבות מעגליות.  לבסוף, בתום שישה שבועות של נבירה מתישה, התקבלו שתי החלטות מושכלות – הנכונות והטובות ביותר עבור ילדינו. ידענו בבטחון מוחלט ומנומק לאילו גנים הם ילכו בשנה הבאה ולמה מדובר בפתרון החינוכי הטוב ביותר בכל העולמות.

שלושה חודשים מאוחר יותר החלטנו להגר וההחלטות הללו התאדו (אבל באופן מושכל ומנומק, לא סתם). באותה נקודת זמן כבר לא היו דיונים ארוכים; למעשה, לא היו דיונים כלל.  הברירות החינוכיות התמצו באחת: מערכת החינוך של ממלכת הנצח הפרוסית.

להמשיך לקרוא


12 תגובות

17:11.

בין שני בבוקר לשישי בערב, כל מהותי ממוקדת ברגע אחד אחר הצהריים: חמש ואחת עשרה דקות. מהרגע שבו הנחתתי את הילדים בגנים שלהם בבית הספר, בסביבות תשע, דפיקות הלב שלי מואצות. אני מרגישה במתח מאחורי העיניים, באובדן ריכוז. שוב אני מדחיקה ושוב נזכרת. חרדה. לחץ. אימה. השעות מצטברות, הדקות נאספות. אני מתנהלת כאילו הכל כרגיל, כאילו השעה 17:11 לא הולכת וקרבה.

להמשיך לקרוא


4 תגובות

מתברר שהיא גם יודעת לשתוק, או – כוחה של ציונות הדממה.

עלמה, בכורתי, בת הרבע-לחמש, התחילה לדבר בגיל חצי שנה. אני לא אומרת את זה כדי להתרברב ביכולותיה של הילדה, אלא כדי להבהיר שמאז במשך 4 שנים, למעט אי אלו שעות שהיא הקדישה לשינה, היא לא הפסיקה לדבר.

כל מנגנון הפעילות שלה מבוסס על היכולת להניע את שרירי הפה ולהוציא קולות, נהירים בדרך כלל, תוך כדי. היא מדברת בכל רגע נתון. גם כשהיא לבד, הקול שלה שם, מסביר, מספר, שואל ועונה. מדובר במחזה מרהיב. את מי שפוגש אותה בפעם הראשונה זה מצחיק ומפתיע;  כל הזמן יש לה משהו להגיד וכל הזמן זה דחוף. ממש דחוף. למי שחי איתה זו עשויה להיות, איך לומר, חוויה די קיצונית, לפרקים.

להמשיך לקרוא