מן הגולה הדוויה

החיים בתרגום סימולטני לקטאלנית


2 תגובות

משחקי הרעב ותל אביב תחת טילים: דו"ח קריאה

זה פוסט פוליטי. לא מצחיק. זו ביקורת ספרים שהיא, במידה רבה, קלישאה. מזהירה מראש. אם אתם לא אוהבים את הפוליטיקה שלי – תוותרו,  אין כאן הפתעות. אני לא אעלב.  שלא תגידו שלא אמרתי.

להמשיך לקרוא


15 תגובות

היטלר, אני, ההכחשה והקור

עד כמה הייתה עזה עוצמתה של אי ההתבוננות שלי במציאות בעת שהחלטנו להגר לכאן?! כיצד ניתן להמחיש את  דחיסותה של החשיכה שכפיתי על עצמי לפני שאמרתי "כן, יאללה, סבבה, ניסע לאנדורה וזה"?! ובכן, היטלר, מכירים?

להמשיך לקרוא


9 תגובות

פרוסיה שולטטטתתתת!!!1

כראוי לפוסט שעניינו היסטוריה השוואתית, נפתח בדקותיים של הפניית המבט אל העבר – שמונה חודשים לאחור (לא בטוח שתזכרו, אבל זה היה בערך בתקופה שבה אף אחד לא דמיין שעונה של כוכב נולד יכולה להיכשל ואף להיות משעממת). הוֹ אז, בימים בהם הרילוקיישן לאנדורה עוד לא עמד על הפרק, יאיר ואני היינו שקועים עד צוואר בדיונים פילוסופיים על גני הילדים שתל אביב מציעה, או במילים אחרות –  על הטוב, הרע, המכוער והדחוס. תהליך החיפוש היה ארוך ומתיש; בגן אחד ברחוב בלפור, למשל,  קבעו לנו שני הגננים מדושני היומרה ראיון קבלה. התלבשנו ממש יפה, חייכנו, השווצנו בקריירות מצוינות, עשינו ניימדרופינג הכרחי וסיפרנו כמה הילד נעים, נפלא ונבון (השמטנו "סובל מנטייה להרס עצמי ומאנרגיה עודפת"). אבל זה כנראה לא הספיק. לא התקבלנו.

נטולי בטחון עצמי, המשכנו להתלבט ולדון ביננו לבין עצמנו, עם הורים, בני משפחה וסתם אנשים שפגשנו ברחוב, באיזה גן ממוקמים צעצועי העץ על מדפים נמוכים יותר, אצל איזו גננת יהפוך יפתח לחכם יותר תוך שהוא מותיר לעצמו כמה שיותר עיניים שלמות, היכן יהיו מספיק אנשי צוות כדי להחליף חיתולים ולנגב ישבנים וכיו"ב תרי"ג טרחנויות  ושס"ה מחשבות מעגליות.  לבסוף, בתום שישה שבועות של נבירה מתישה, התקבלו שתי החלטות מושכלות – הנכונות והטובות ביותר עבור ילדינו. ידענו בבטחון מוחלט ומנומק לאילו גנים הם ילכו בשנה הבאה ולמה מדובר בפתרון החינוכי הטוב ביותר בכל העולמות.

שלושה חודשים מאוחר יותר החלטנו להגר וההחלטות הללו התאדו (אבל באופן מושכל ומנומק, לא סתם). באותה נקודת זמן כבר לא היו דיונים ארוכים; למעשה, לא היו דיונים כלל.  הברירות החינוכיות התמצו באחת: מערכת החינוך של ממלכת הנצח הפרוסית.

להמשיך לקרוא


2 תגובות

עוצר כתיבה

יצאתי לפרסומות, כבר אשוב.

13

או במילים אחרות: הקריאה של "למוח של הימלר קוראים היידריך" שורפתליאתהמוח וגורמת לי לחוש לא ראויה להקליד מילים ולחבר אותן לפסקאות. הנה עצרתי.


12 תגובות

17:11.

בין שני בבוקר לשישי בערב, כל מהותי ממוקדת ברגע אחד אחר הצהריים: חמש ואחת עשרה דקות. מהרגע שבו הנחתתי את הילדים בגנים שלהם בבית הספר, בסביבות תשע, דפיקות הלב שלי מואצות. אני מרגישה במתח מאחורי העיניים, באובדן ריכוז. שוב אני מדחיקה ושוב נזכרת. חרדה. לחץ. אימה. השעות מצטברות, הדקות נאספות. אני מתנהלת כאילו הכל כרגיל, כאילו השעה 17:11 לא הולכת וקרבה.

להמשיך לקרוא


12 תגובות

העלייה השלישית והקריירה החדשה שלי

פעם, מזמן-מזמן,  כשעוד היו לי חיים של אשה בוגרת, עבדתי במערכת של תכנית בוקר פיל טלפיזיון. זו צורת חיים אינטנסיבית מאוד ועם זאת משמחת להפליא. ברם, שום דבר טוב לא בא בחינם. מתי שהוא בחורף שעבר החלו עמיתיי לעבודה עוסקים, באופן מעט כפייתי,  בבריאותם ובדרך שבה הג'ינס יושב להם על הטוסיק. אט אט התגבשה במערכת קבוצת מרזי מורית הצמים להנאתם ומתעמלים כמי שתקפם דיבוק.

להמשיך לקרוא


4 תגובות

מתברר שהיא גם יודעת לשתוק, או – כוחה של ציונות הדממה.

עלמה, בכורתי, בת הרבע-לחמש, התחילה לדבר בגיל חצי שנה. אני לא אומרת את זה כדי להתרברב ביכולותיה של הילדה, אלא כדי להבהיר שמאז במשך 4 שנים, למעט אי אלו שעות שהיא הקדישה לשינה, היא לא הפסיקה לדבר.

כל מנגנון הפעילות שלה מבוסס על היכולת להניע את שרירי הפה ולהוציא קולות, נהירים בדרך כלל, תוך כדי. היא מדברת בכל רגע נתון. גם כשהיא לבד, הקול שלה שם, מסביר, מספר, שואל ועונה. מדובר במחזה מרהיב. את מי שפוגש אותה בפעם הראשונה זה מצחיק ומפתיע;  כל הזמן יש לה משהו להגיד וכל הזמן זה דחוף. ממש דחוף. למי שחי איתה זו עשויה להיות, איך לומר, חוויה די קיצונית, לפרקים.

להמשיך לקרוא