17:11.

בין שני בבוקר לשישי בערב, כל מהותי ממוקדת ברגע אחד אחר הצהריים: חמש ואחת עשרה דקות. מהרגע שבו הנחתתי את הילדים בגנים שלהם בבית הספר, בסביבות תשע, דפיקות הלב שלי מואצות. אני מרגישה במתח מאחורי העיניים, באובדן ריכוז. שוב אני מדחיקה ושוב נזכרת. חרדה. לחץ. אימה. השעות מצטברות, הדקות נאספות. אני מתנהלת כאילו הכל כרגיל, כאילו השעה 17:11 לא הולכת וקרבה.