OH, MY GOD: החיים לצדה של מְתקשרת*

2 בפברואר 2013 מאת יעל 20 תגובות

אמא, את יודעת ששבע שנים לא ישנתי?

לא, למה לא ישנת?

כי עזרתי לאלוהים להקים את העולם. היינו מאוד עסוקים. לא נחנו לרגע. 

תיעוד של שיחה אמיתית שהתנהלה אצלנו בבית. אחר כך לכי תגידי לה לא כשהיא רוצה לצפות בטלויזיה כדי לנוח.

מתוך ראיון של ד"ר גיל דקל עם דונאלד וולש,  מחבר הספר ‘שיחות עם אלוהים’: "האם כל אחד יכול להיפתח לאלוהים (או לא להסגר אליו) אפילו אם הם לא מאמינים בו? התשובה היא כן. אם תיזכר, בעמוד 3 (מתוך 3000 עמודים של דיאלוג) אלוהים אומר: “אני מדבר אל כולם. כל הזמן. השאלה היא לא אל מי אני מדבר אלא מי מקשיב?” כל אחד יכול ליצור קשר עם אלוהים, בין אם הם מאמינים באלוהים או לא. למעשה, מהרגע שבן אדם נושם, הוא יוצר קשר עם  אלוהים. נשימתך עצמה היא קשר עם אלוהים. מהרגע שבן אדם פוקח את עיניו, הוא יוצר קשר עם אלוהים כי אתה מביט היישר לפניו של אלוהים כאשר אתה מביט על החיים…" 

בבוקר לח וחם של אוגוסט,  בלי קריאה מקדימה של 3000 עמודי הדיאלוג של וולש עם אלוה שבמרומים, הפך אדוני-אלוהינו-אדוני-אחד לדמות מאוד דומיננטית בחיינו. יש המכנים אותה אלוהימה, יש הקוראות לו השם, לעיתים הוא מכונה הקדוש ברוך הוא. אצלנו הוא פשוט אלוהים ובמשך תקופה לא קצרה עלמה והוא היו BFF.   שבוע לפני שעזבנו את הארץ,   פנתה אליי בת הארבע וחצי שלי בטון סמכותי ורציני. "אמא", היא אמרה, "את רק ילדת אותי. אלוהים יצר אותי". התגובה הראשונה שלי הייתה לקשור לעצמי את שתי הידיים לקיר ומיד לאחר מכן  להכניס לפה זוג גרביים כדי שלא אוכל לכפכף אותה תוך כדי שאני צועקת: "רק! כנסי לערך "אפידורל" בוויקיפדיה בהזדמנות וספרי לי עוד על לידה בלעדיו. רק!" אבל במקום זה וכדי להמנע מביקורים מיותרים של מחלקת הרווחה העירונית אמרתי לה בעדינות: אה, כן. מעניין. לא ממש ייחסתי לסיפור הזה משמעות וחבל שכך.

עם המעבר לאנדורה החלו להצטבר יותר ויותר סיפורים על היחסים עם אלוהים. בבקרים הילדה הייתה מתעוררת ומספרת איך היא ביקרה את אלוהים והם עפו כל הלילה ומסבירה ברצינות תהומית שהיא ממש-ממש-ממש עייפה בגלל זה. בערבים,  לעומת זאת, היא הקפידה ללכת לישון מוקדם בגלל שב"תשע וחצי אני צריכה לעוף לאלוהים". וכך, באבחת קריאת התיגר הגניקולוגית של עלמה, החליקה לחיינו ההשגחה העליונה.

"אין השכינה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר ובעל קומה" (שבת צב ע"א)

מממ. אז זהו שלא. עם כל הכבוד לתלמוד, ויש כבוד, הילדה לא בעלת קומה וגם לא עשירה, אבל יודעת משהו על העולם הזה (וכמו שזה נראה גם על זה שאחריו…). עד כמה יודעת משהו? ובכן, צאו ולימדו, לא זייפתי בפסיק את הדיאלוג הבא.

באחד הטיולים שלנו היא פנתה אלינו ושאלה אם אנחנו חושבים שהעולם יפה. בטח השבנו. "תודה רבה!" היא ענתה מלאת גאווה שאינה משתמעת לשתי פנים. שתקנו. "אתם רוצים לדעת למה אני אומרת תודה? "שאלה הילדה ואנו, כצאן מובל לטבח, השבנו  בחיוב. ואז,  כאילו יצחק רבין המנוח נשא מגרונה את נאום ה"אני אנווט" שלו, ענתה בת הכמעט-חמש: "כי אני ואלוהים מאוד השתדלנו כשבראנו את העולם שהוא יצא יפה".  והנה, ברגע אחד הפך השם-אלוקינו לדמות משנה בסיפור הבריאה. מעין נתן אשל חביב, מנהל לשכה שמסייע בכל שניתן בלי לשאול שאלות מיותרות.  עלמה והשם ישמרנו באמת עבדו מאוד קשה; בנסיעות מחוץ לעיר, מחוץ למדינה, בטיולים משפחתיים, כל נוף חדש שראינו, כל גשר, כל כפר, זכו כולם לתיאור מפורט של תהליך הבנייה שהיא  והבסיעתא דשמעיא  שלה השקיעו בו. במהלך השבועות הללו למדנו מפיה של הילדה כי לשכינה יש סדר יום משלה, פגישות ומשימות, העדפות ועיסוקים שהם לגמרי במישור הפיזי של הקיום. אט אט הפכה השכינה לבת בית במשפחתנו החילונית למשעי.

מוטרדים פנינו לחיפוש הסברים ברשת האינטרנט. פסיכולוגים ואנשי בריאות הנפש קושרים בין מצבים של חוסר שליטה וקושי לבין האחזות בעולמות עליונים. עוד ניתן למצוא ברשת האינטרנט  מחקרים ומאמרים עיוניים הטוענים כי ילדים הם יצורים בעלי נטייה טבעית לאמונה.  לאור כל אלו אפשר, כמובן, למצוא חוט שיחבר בין  המעבר  הדרמטי לאנדורה, ההתחלה החדש, התקרבותו של גיל חמש לבין התקשורת הישירה עם אדושם.  ברם, אני מניחה שאם הייתי שואלת את עלמה מה דעתה על התיאוריה הזו היא הייתה עונה שאנשי בריאות הנפש הם ציניקנים עלובים שעפים על זה שניטשה אמר שאלוהים מת. הלא היא באמת מדברת עם אלוהים.

גם אני מנסה לדבר עם אלוהים. נסו זאת בבית: http://www.dumb.com/god/index.php

לעומת חסרי האמונה הללו, היו מי שלקחו ברצינות רבה את פאזת התיקשור בחייה של הילדה. מעת לעת פקדו את ביתנו אורחים אשר נמלאו אימה ויראה לנוכח הבטחון, הידענות והאינטימיות שמפגינה הילדה בשעה שהיא מספרת על הקב"ה ועל מערכת היחסים ביניהם. במקרה או שניים ביקש ממנה מי מהאורחים לזרוק מילה טובה אצל הבורא, או לבקש ממנו שיבוא לפקוד גם את חייו שלו. באדנות של מי שמכירה בערך עצמה הייתה הילדה מביטה באורח בעין עקומה וגבה חצי זקורה ואומרת: "לא. זאת בעייה. רק אני יכולה לדבר איתו". במקביל, היא החלה מרחיבה את תחומי העיסוק הרוחניים שלה. כקונגלמוראט רוחניקי היא החלה עוסקת גם באיתור הילות ובציד נשמות. באחת מהארוחות כששאלתי אם היא סיימה לאכול, היא ענתה שלא ושהיא בדיוק עסוקה בלראות את הנשמה של הכלבה. לשאלתי איך נראית נשמה זו של כלבתנו הג'ינג'ית, ענתה הידעונית שהנשמה של הכלבה "אפורה כזו עם זנב". מה רבה הייתה השמחה בביתנו על תשובתה. בעיקר לנוכח העובדה שהכלבה לא בורכה במוח ועל כן טוב לדעת שלפחות יש לה נשמה.

בעידודם של מכרים וידידי משפחה ולנוכח התחממות היחסים עם אדו-שם, החל נפתח איזה חרך של אמונה גם בנו, הסקפטיים. הוא נפתח בעיקר כי התחלנו לשוות לנגד עיננו את הקמתה של אימפריה כלכלית זעירה. או במילים אחרות: כמו אורן הקטן, אבל בילדה ובממש קטנה; בקושי מטר ושני סנטימטרים בפעם האחרונה שמדדנו. אחרי דין ודברים ארוך ביננו לבין עצמנו  וביננו לבין מנהל הבנק שלנו הבנו מה הדבר הנכון לעשות והתכוונו לפנות לאמן האשליות הנודע שימי אילוזיני  ('סתכלו למטה: איזה אמן! איזו אשליה!) כדי שיחווה דעה וימליץ על אמרגן מפרגן.  

עמדנו בפני האקזיט של החיים שלנו: עלמה ואלוהים: רואים עין בעין.

אבל, בחיים, כידוע, הכל זה מומנטום: שלושה חודשים אחרי שעזבנו, הגענו לביקור קצר בארץ הקודש. בתום הביקור, בעוד אנחנו עושים את דרכנו הביתה במכונית בואך אנדורה, הודיעה הילדה לפתע שהיא פיטרה אותו.  לא, לא את נתן אשל, את אלוהים. מזועזעים שאלנו למה? למה? למה דווקא עכשיו, כשכל החפירות האלוקיות האלו החלו להתגבש לכדי פוטנציאל כלכלי?! בשיוויון נפש ובקור רוח היא דיווחה שהיא"כבר לא הולכת לבקר את אלוהים, כי הוא דיבר אלי לא יפה ואני כועסת עליו". ניסינו להבין, לרכך, לפשר. בתגובה מסרו מקורבי הילדה: "כי הוא רוצה שאני אבוא רק בלילה, ואני רוצה לישון בלילה. אז ככה אני לא הולכת אליו והוא יתגעגע אליי ויתחרט". ויענש אלוהים על קטנוניותו ועקשנותו ויצא מחיינו כמו שנכנס אליהם – בלי שישאלו לדעתנו ובאופן מאוד מפתיע.

למרות ההפסד הכספי הניכר שנגרם לנו כתוצאה מאובדן ההכנסות הפוטנציאלי, נשמנו לרווחה. האמנו בתמימות ובכסילות שבזאת תמה הסאגה הרוחנית בחיינו. ברם,  בשבועות האחרונים אנחנו נתקלים בעוד ועוד סימנים המעידים על כך שבעוד אנו עוסקים בחיי היום יום חסרי המטאפיזיקה שלנו, נמצאנו לכודים בטבורה של מערבולת ניו אייג'ית חדשה  וקטלנית מקודמתה. אם חשבתם שאלוהים זה תיק, אין לכם מושג כמה מורכבים וקפריזיים החיים לצד מי שמשוכנעת מעל לכל ספק שהיא פיה החיה בעיר הפיות ואשר הוריה הם פיי ופיה שהלכו לעולמם וחזרו לחיים.

"תלבשי חולצה כי קר ואת תהיי חולה".

"לא! אני פייה, אני לא יכולה להיות חולה".

"אבל את כן חולה, יש לך קלקול קיבה. בגלל זה לא הלכת לגן".

לא! את לא מבינה! את לא יודעת כלום על פיות. פיות לא יכולות להיות חולות בעוד מחלה כשהן כבר חולות במחלה אחת. את לא יודעת כלום על פיות! אני למדתי הכל ממראת הקסם בעיר הפיות ומההורים שלי. את לא מבינה כלום בפיות!"

וכיו"ב שיחות מעגליות-אינסופיות-ללא נקודת יציאה ו/או הכרעה שעיקרן הטחה חוזרת ונשנית של העובדה שאני לא מבינה כלום בפיות.

מעולם לא ביכתה כך משפחה חילונית את אובדן האלוהים של אחת מבנותיה. בניגוד למהלך ההיסטורי של האנושות, אצלנו משבר האמונה המונותאיסטי הוליד את החתרנות הדווקאית ויודעת-הכל של הפיות.  אלוהים אולי מת, אבל לנו נולד כאב ראש. מזל טוב!

הייתי חייבת. קרועה על עופרה.

*

*אדם קלין אורון, כתב דוקטורט מפואר על תופעת התקשור. הוא מגדיר תקשור כמצב בו אדם מאמין שהוא משמש ערוץ ישיר לקשר עם ישויות מטאפיזיות (מלאכים, ישויות אור ואפילו אלוהים עצמו). ההגדרה יותר מורכבת וגם הדוקטורט, אבל מצד שני גם החיים עם עלמה לא פשוטים מי יודע מה.